עלייתו של הילד השמן

עלייתו של "הילד השמן"
14/3/14. יום שישי. 09:00 בבוקר – יום הדין. שעה שאני מצפה לה וחושש ממנה כל השבוע. המשקל ממתין לי בסבלנות מתחת לכיור לגזר הדין השבועי שלנו.. אני מסתכל עליו כפי שנאשם מסתכל על שופט – בפחד. לשופט הדיגיטלי שלי יש את היכולת להעניק לי שבוע של שמחת מנצחים שירדו חצי קילו, התבאסות הפלאטו של המשקל הזהה או במקרה של ניצול מלוא חומרות הדין: עלייה במשקל. במקרים כאלו כל התסכול ו"הלמה?" ו"איך?" לא יעזרו אל מול המספר המוצג שחור על גבי אכזר. על בית משפט אפשר לערער, על המשקל שלי לא. שבוע של פריכיות אורז, קוטג' 1% חזה עוף ואז עלייה במשקל? זה צדק זה?! "מספיק תום" אומר לי "הילד הקטן והשמן" שבראשי; "אתה לא יודע שמחשבות שליליות שוקלות יותר?"; , "שתוק שמן!" אני משיב. ועולה על המשקל.
אבל זה לא תמיד היה ככה:
23/7/12. יום שני. 12:00. אני עולה על המשקל אחרי שלא נשקלתי בשנה החולפת. טוב זה כהייתי בחו"ל וכידוע לכולם, המשקלים בחו"ל לא מדויקים בכלל. למה שיהיה להם משקלים מדויקים שם? לדוגמא, איטלקים שאוכלים כל היום פיצות ופסטות היו רוצים משקל מדיוק בבית? ברור שלא! ארגנטינאים שטובלים חטיפי אנטריקוט בקפה של הבוקר היו רוצים משקל מדויק מתחת לכיור? מובן שלא! מאבטח על גבי ספינות נופש בינלאומית שמפליגה מסביב לעולם ומציעה אוכל גורמה במתכונת "תאכל הרבה או שנעלב ממך (ואז לא תאכל בכלל)" היה רוצה משקל בחדר שלו? מובן שלא, מצד שני אולי היה לו כדי לשים אחד. אז אני הייתי המאבטח, וגם האיטלקי שאוכל את הפיצה וגם הארגנטינאי שאוכל את הסטייק. השנה שחלפה בין יולי 2011 ועד יולי 2012 לא הייתה מוקדשת בדיוק לתזונה ומשקל: את הזמן הזה הקדשתי לעבודה/טיול על גבי אונית נופש איטלקית המפליגה בים התיכון (טורקיה, יוון, איטליה, ספרד ועוד…) ומשם לדרום אמריקה (ברזיל, ארגנטינה אורוגואי וזהו) המון חוויות היו בשנה הזו. הרלוונטית לבלוג הזה הייתה החוויה הקולינרית – אוכל! והרבה. . למה? כי חיים רק פעם אחת, כי אני בחו"ל, כי זה טעים. וגזר הדין של שנה זו: 86.0 – 23/7/12. אני חושב שעליתי על המשקל לפחות 4 פעמים עד שהבנתי שהמשקל לא עומד לקבל את הערעור שלי. "עצמי אמר לי אז נתחיל כל יום להתעמל" ואני אמרתי לו "אוף" – כי כבר הייתי הרבה פחות. אז בעצם גם כאן לא מתחיל הסיפור.

אני, בחולצה קטנה מדי של רדיו ברזילאי. תקופה כיפית אבל כבדה יותר.

8/1/2009. 10:30. ואני חייל קרבי שחזר לסופ"ש הראשון אחרי מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. בתוך עזה הייתי שבועיים בערך אך כחלק מהכוננות למבצע אני והחבר'ה סגרנו כמעט חודש וחצי בבסיס. עכשיו, זה לא שהייתי חייל "כבד" או "בריא מדי", ממש לא. קצת קשה להיות חייל שמן ביחידה קרבית בין כל המסעות, הריצות ומשטר הכושר הקפדני שהכתיבו לנו. אבל, וזה אבל גדול ושמן, כחלק מהכוננות שנפלה אלינו – הבטיחו לנו במשך כמעט חודש וחצי, כל יום מחדש שתוך 24 עד 48 שעות אנחנו בתוך עזה, ניזונים מדם, יזע ומנות קרב. לכן במסגרת החודש וחצי הזה החלטתי לאכול מה שבא לי כמה שבא לי. בכל זאת, יש מצב שאני מת תוך יומיים, אז לא מגיע לי איזה פסק-זמן או קינדר בואנו ואז לקנח בכיף-כיף? וכל הצ'ופרים לחיילים שקיבלנו באותו הזמן התיישבו מצוין עם האידיאולוגיה החדשה שלי של "אכול ושתה כמחר תמות". הבעיה היא שבסופו של דבר בכלל לא מתתי. גרוע מזה, העלית בערך 8 קילו (מ 76 שהייתי במהלך השירות הצבאי) ל86, כפי שהראה המשקל ב10:30 של אותו סופ"ש שבו חזרתי מהמבצע. מעצבן! מה זה? איפה הדם והזעה שהבטיחו? שמעתי שזה ממש מרזה.

אני לקראת סוף השירות הצבאי והראש של צביקה מהצוות שלי.

אך לבסוף, מעזה יצא מתוק (ולא רק הפסק זמן והכיף-כף). לאחר המבצע קיבלנו רגילה צוותית שאותה ביליתי בסיפורי קרב על המבצע אך גם בהסברים לשועלי הקרבות הוותיקים של משפחתי כיצד יוצא מצב שחייל יוצא מהקרב שמן יותר מכפי שנכנס. כן, גם אני חשבתי שזה אמור להיות להפך אבל זה בטח כי במלחמות הקודמות כמו מלחמת השחרור והעצמאות לא היה להם "לואקר" או "טעמי" לארוחת צהריים (כמה טעים חטיף כמו "מצופה" יכול להיות?). בכל מקרה, באמצע הרגילה קיבלתי טלפון ממפקד הצוות שבישר לי שבסוף הרגילה אינני מתייצב בבסיס היחידה אלא בבסיס ו"וינגיט" לצורך תחילת קורס "מדא"ג נע"ת". "קורס מדא"ג מה?", "מדריך אימון גופני נוסף על תפקיד" השיב לי המפקד, "לא יודע, זה משהו עם כושר וכאלה. "אתה יכול לפרט יותר אולי?" שאלתי; "לא. בהצלחה". ושלח אותי למחילת הארנב של עולם הכושר הגופני.
אז מדא"ג נע"ת זה לא ראשי התיבות הכי סקסיים בצה"ל, אבל מה שעומד מאחוריהם הוא חשוב: מטרתו של הקרוס היא לקחת חיילים קרביים מיחידותיהם, להכשיר אותם כמדריכי כושר גופני וחדר כושר צבאי בקורס מזורז ולאחר מכן להחזירם ליחידות האם כשיש להם את הידע והיכולת להעביר אימונים מקצועיים במסגרת תפקידם המקורי. מה זה אומר בתכל'ס? שבמקום ללכת לישון אחרי שמירה או מבצע לילי הייתי הולך להכין מערך אימון למד"ס שאני אעביר מחר בבוקר במסגרת תוכנית האימון השבועית שהייתי מכין בסופ"ש. אין על לקבל אחריות נוספת במסגרת של מטלה כפויות טובה, הא? אבל מלבד הציניות והעבודה שהתפקיד מנע ממני שינה של יותר מ4.5 שעות בלילה, הקורס הזה היה מאוד משמעותי מבחינתי כי הוא נתן לי הצצה ראשונה למגוון הנושאים שמרכיבים את עולם הכושר הגופני: קצת אנטומיה, קצת פיזיולוגיה של המאמץ, קצת תזונה, קצת דגשים ליכולת אירובית , יכולת אנ-אירובית… קצת מהכול בעצם. ואהבתי זה. המשכתי להעמיק בנושא גם שנים אחרי הקורס. אמנם תמיד היה לי עניין בנושא הכושר הגופני, אך לא העליתי עד אז שיש בו יותר ממתח, ריצות 2000 וביצה קשה כהתגלמות התזונה הבריאה. לדוגמא, הידעתם שקיים קשר ישיר בין עלייה במשקל לאכילת שווארמה? מדהים, נכון?! או שניתן לשפר ריצה באמצעות עבודה קשה ורציפה במקום להתלונן ולהשתרך מאחור? וכך הרץ האיטי ביותר בצוות – אני – הפך להיות למוביל הריצות הפלוגתיות – שוב פעם אני. הפכתי לבחור שרץ מקדימה ומתענג על תלונותיהם של אלה שרצים מאחור ושלדעתם אני רץ מהר מדי. אני! שבתחילת הדרך תוצאה טובה בשבילי ב10,000 הייתה לסיים.
קורס זה פתח לי את הצוהר הרחב לעולם התזונה והכושר הגופני שבו אני מנסה לחיות כיום אבל כשאני חושב על זה, המודעות שלי לנושא הייתה קיימת גם לפני הקורס. בגלל מודעות זו, שכללה תרגילים רבים של השילוש הצבאי הקדוש מתח-מקבילים-עליות בטן בזמן שכל החבר'ה בצוות נחים נבחרתי לקחת חלק באותו קורס צבאי מכונן בעלי ראשי התיבות הבלתי אפשריים. ומאיפה מודעות זו נולדה? תחנה אחרונה במורד שביל הזיכרונות מבטיח.
בלי תאריך ובלי משקל הפעם. כיתה ו', סוף ה' אולי. ואני ילד מלא. לא שמן, אבל מלא-חמוד כזה, שבא לתפוס לו את הלחי, לצבוט אותה בחוזקה ולהגיד "חמוווווד", אך גם חסר כל מודעות "לבחירה הבריאה". אותם ימי ילדות תמימים ויפים בהם לא חשבתי בכלל על השפעת מגש הפיצה על עגלגלות הבטן, או היחס הישיר בין מספר חפיסות השוקולד למידת המכנסיים. לא היה אכפת לי, זה היה טעים – ואם זה טעים אז בטח טוב. עד יום הגורלי אחד: היום בו נולד "הילד הקטן והשמן" שבמוחי. יום שעתיד להכתיב את הדרך בה אני חושב ומתנהל. אינני זוכר יום זה במדויק, אני זוכר אותו במעין פלאשבקים מדויקים: אני זוכר את אמי ניגשת עלי ומושיבה אותי. אני זוכר שלבשתי גופיה אדומה כהה וצמודה באופן לא מחמיא (כי מה לעשות שאנשים מלאים אינם אמורים ללבוש גופיות צמודות). את כל תוכן השיחה אני יכול לתמצת בדיעבד ל"אז אולי כדי שתנסה לאכול קצת פחות", אך את באותו הרגע זה נשמע כאילו בישרו לי שיש לי גידול קיבתי של 10 קילו בבטן שצריך לכרות ב1,000 עליות בטן ביום. כמובן שהשיחה נעשתה לטובתי, והתנהלותה של אמי נעשתה בשיא הרגישות והעדינות, אך אז נפגעתי מאוד. אף אחד לא אוהב שקוראים לו "שמן", בטח לא שאימא שלו קוראת לו כך. לא שהיא קראה לי כך כמובן, אבל זה כל מה שהצלחתי לשמוע – "שמן" (אגב, "שמן" זה הרגשה, לא משקל. וזו הרגשה מחורבנת). שבוע ההכחשה, עוד איזה יומיים עצב והתנגדות ולבסוף שבוע השלמה ולאחריו שבוע של פעילות. החלטתי לקחת את עצמי בידיים. בעזרתה הרבה של אימא, התחלתי לאט ובהדרגה לשנות את צורת החשיבה. לא שינוי דרסטי – קצת להסתכל מה אני מכניס לצלחת, קצת פחות מתוקים, קצת יותר פעילות גופנית וקצת פחות טלוויזיה. שמתי לב שהשינוי במראה מהנה יותר מגלידה, או כמו שאימא שלי אומרת "Nothing tastes like being skinny".
אבל עוד מילה אחת על "הילד הקטן השמן (ולדעתי גם ניתן להוסיף לו המרושע)" שנוצר באותו יום במחשבותיי. "הילד השמן" נולד כדי לצעוק, להציק ולהקניט בכל פעם שנדמה לו שאני אוכל יותר מדי. קשר כזה של אהבה-שנאה. לא יכול אתו, לא יכול בלעדיו. הוא שומר עלי מצד אחד, אך לעולם לא ייתן לי להיות משוחרר לגמרי מצד שני. ג'ימני קריקט כזה של אוכל או המצפון הקלורי שלי. אף אחד לא מושלם. לחלקנו יש אולי איזה כמה תסביכים פסיכולוגיים, אבל היי, צריך לשאוב מוטיבציה ממשהו לא?
14.3.14. 09:02. אני עולה המשקל בתחתונים בלבד (כי כולם יודעים שהגופייה מוספיה 20 גרם) ומנסה לחשוב חיובי. חורף, קיץ סתיו, אביב. תמיד קר לי ברגע הזה. ואז המספרים מתחילים לרוץ מעלה ומטה: 79, לא 71,בעצם 74, 76 אולי… למושבעים הדיגיטליים לוקח כ20 שניות להחליט. גזר הדין השבועי: 73.5 – (14/3/14). ירדה של חצי קילו משבוע שעבר. אנחת רווחה ומשקולת של עוד איזה 40 גר' שיורדת מהלב. שמחת מנצחים. כל הכבוד. נתראה בשבוע הבא.
מצטער על החפירות. הרגשתי שחשוב לספר איך בכלל הגעתי לתחום ומדוע אני בוחר להשקיע בו כפי שאני משקיע (וגם להזכיר לעצמי על הדרך). אתם קיבלתם את התשובה המפורטת ל"למה אתה עושה את מה שאתה עושה?". התשובה הקצרה אגב היא – "כל אחד צריך תחביב".
אז התחברתם? מכירים את ההרגשה? גם לכם יש "ילד קטן ושמן? אני אשמח לקרוא. הפוסט הבא יהיה קצר מבטיח
עד אז,
תישארו חזקים, תאכלו הרבה ירקות ותחשבו חיובי – זה מרזה.